איך זה שאף אחד לא מדבר על אהבה?

מאמר לימים שבין תשעה באב לט"ו באב

המציאות שלנו רוויה בשנאה. מספיק לקרוא את כותרות היום או לעמוד שעה בכיכר העיר ולפגוש אותה בשלל היבטי הפחד והעוינות שלה. דתות שרבות זו עם זו, עמים ששונאים זה את זה, מפלגות פוליטיות שמתעבות זו את זו, סקטורים חברתיים שמתנגשים זה עם זה. שוב יש מהומות ב"הר הבית". הוא נקרא בית כי הוא אמור להיות באופן אבסורדי בית לאהבה, בית לקדושה ולאחדות. ב3000 שנים האחרונות היו 5000 קרבות מלחמה בעולם. הרבה דם נשפך. רק החודש היו פיגועים, רציחות אידאולוגיות והתלהמות בכל כך הרבה הקשרים. כל כך הרבה שנאה יש במציאות. בתוך כל בליל השנאה הזה טוב לשאול: איך זה שאף אחד לא מדבר על אהבה?

התרבות חולה בפתולוגיה של לב סגור – רבים בעולם סגרו את ליבם לאהבה.

המילה "אהבה" מוציאה מהרבה אנשים תגובות ציניות. גם בשיח הבינאישי הוחלפו המילים "אני אוהב אותך" במילים כמו "אני חולה עליך", "אני מת עליך", "אני שרוף עליך" וכיוצא בזה. תחשבו כמה זה מוזר שהמילה האהבה הוחלפה במחלה, במוות ובשריפה. כאילו אנחנו מפחדים מהמילה תומכת החיים הזו וביכרנו להחליפה במוות. אם נצא לרחוב ונדבר על חזון של עולם אוהב ותרבות אהבה, אז רוב התגובות יקראו לחזון הזה נאיבי והזוי. אבל מי שבאמת הזוי זה מי ששונא ומי שהיצר שלו אלים ומי שגיבוריו ומנהיגיו אלימים.
מי שהזוי הוא מי שאכזרי לכוכב ולבעלי החיים. מי שהזוי הוא מי שאדיש לסבל בחצר האחורית שלו.
מי שהזוי זה מי שנרקב בעבודה שהוא לא אוהב. מי שהזוי זה מי שמסתכל על החיים ולא חי אותם באופן מלא.

כל שינוי תרבותי או חברתי, כל שינוי חינוכי או פוליטי – חייב לשים את האהבה במרכז. אחרת נמשיך לקבל את אותן תוצאות שקיבלנו בעבר. תוצאות של איבה וטינה. זה מגוחך איך אנחנו מדגישים את הערך הזה – איך אנחנו מעלים על נס את ערך "ואהבת לרעך כמוך" אבל התרבות שלנו לא מבוססת על אהבה. זה מוזר שאנחנו אומרים שזו כל התורה על רגל אחת אבל ב12 שנות חינוך כמעט ובכלל לא מדברים על אהבה. מלמדים גאוגרפיה ואלגברה אבל האהבה היא אמנות שנמצאת מחוץ לשיח. כמו חוש שהתנוון.

לא רק בחינוך, גם במערכת הפוליטית בולט חסרונה של האהבה. השנה היינו עדים לבחירות לנשיאות בארה"ב שנטפו שנאה. אף אחד מהמועמדים לא הזכיר אהבה. אפילו לא פעם אחת. כשקוראים את המצע של מפלגות לכנסת ישראל, אותה ישראל שקמה היסטורית מסביב לאהבה, אף לא במצע אחד תוזכר האהבה. במסדרונות המליאה מורגשת השנאה היטב והשיח הלא קשוב, לעיתים אלים, מייצג היטב את מה שאמור להיות המנהיגות המוסרית והערכית שלנו. האהבה נעדרת לחלוטין מהשיח.

גם המערכת הכלכלית חסרה את האהבה. המבנה הכלכלי שיצרנו ממש הפוך לאהבה!
הרי באהבה אתה נותן והאהבה מתגברת. מאידך, במערכת הכלכלית, ככל שאתה נותן יותר יש לך פחות. המבנה החברתי-הכלכלי שלנו בנוי כך שאתה נפרד מהאחר, מתחרה בו, והרבה פעמים נלחם בו.
האהבה הפוכה למבנים החברתיים שיצרנו. המערכת החברתית שיצרנו פשוט אינה אוהבת.
אם מבקשים לראות שינוי ממשי, תקומה שורשית ארוכת טווח במציאות שלנו, עלינו לשים את ערכי האהבה במרכז השיח. ערכים אוהבים דוגמת חמלה, חופש, שותפות ואחדות. בלי ערכים אוהבים בשורש הדברים לא נדע את האחווה ואת התרוממות הרוח שזמינות לנו. מנהיגים יבואו ויתחלפו, משברים כלכליים יעלו וירדו בנדנדה החברתית, אבל שינוי של ממש לא יתרחש בלעדיה.

הדת שלי היא אהבה. אני רואה אנשים חסרים אהבה, רעבים לה. אנשים רבים התנתקו מהמרכז הפנימי שלהם. רבים הפכו קבצנים של תשומת לב – לקחנים, בודדים, מניפולטיביים – כשלמעשה הם רוצים לאהוב ולהיות אהובים בחזרה. אהבה בשבילי חוויה של רוחב לב, היא הרחבת העצמי באופן שכולל גם את האחר. אני מייחל להתעוררות חברתית מבוססת אהבה. אני מייחל לבית מקדש. האחרון נחרב בגלל שנאת חינם. הבא ייבנה בזכות אהבת חינם. בית המקדש שלי לא נמצא על הר, הוא נמצא בכל אדם אוהב שאני פוגש. הוא לא עשוי מאבנים. הוא עשוי מלבבות. ט"ו באב שמח. חג אהבה שמח.