איך זה שאף אחד לא מדבר על אהבה?

מאמר לימים שבין תשעה באב לט"ו באב

המציאות שלנו רוויה בשנאה. מספיק לקרוא את כותרות היום או לעמוד שעה בכיכר העיר ולפגוש אותה בשלל היבטי הפחד והעוינות שלה. דתות שרבות זו עם זו, עמים ששונאים זה את זה, מפלגות פוליטיות שמתעבות זו את זו, סקטורים חברתיים שמתנגשים זה עם זה. שוב יש מהומות ב"הר הבית". הוא נקרא בית כי הוא אמור להיות באופן אבסורדי בית לאהבה, בית לקדושה ולאחדות. ב3000 שנים האחרונות היו 5000 קרבות מלחמה בעולם. הרבה דם נשפך. רק החודש היו פיגועים, רציחות אידאולוגיות והתלהמות בכל כך הרבה הקשרים. כל כך הרבה שנאה יש במציאות. בתוך כל בליל השנאה הזה טוב לשאול: איך זה שאף אחד לא מדבר על אהבה?

התרבות חולה בפתולוגיה של לב סגור – רבים בעולם סגרו את ליבם לאהבה.

המילה "אהבה" מוציאה מהרבה אנשים תגובות ציניות. גם בשיח הבינאישי הוחלפו המילים "אני אוהב אותך" במילים כמו "אני חולה עליך", "אני מת עליך", "אני שרוף עליך" וכיוצא בזה. תחשבו כמה זה מוזר שהמילה האהבה הוחלפה במחלה, במוות ובשריפה. כאילו אנחנו מפחדים מהמילה תומכת החיים הזו וביכרנו להחליפה במוות. אם נצא לרחוב ונדבר על חזון של עולם אוהב ותרבות אהבה, אז רוב התגובות יקראו לחזון הזה נאיבי והזוי. אבל מי שבאמת הזוי זה מי ששונא ומי שהיצר שלו אלים ומי שגיבוריו ומנהיגיו אלימים.
מי שהזוי הוא מי שאכזרי לכוכב ולבעלי החיים. מי שהזוי הוא מי שאדיש לסבל בחצר האחורית שלו.
מי שהזוי זה מי שנרקב בעבודה שהוא לא אוהב. מי שהזוי זה מי שמסתכל על החיים ולא חי אותם באופן מלא.

כל שינוי תרבותי או חברתי, כל שינוי חינוכי או פוליטי – חייב לשים את האהבה במרכז. אחרת נמשיך לקבל את אותן תוצאות שקיבלנו בעבר. תוצאות של איבה וטינה. זה מגוחך איך אנחנו מדגישים את הערך הזה – איך אנחנו מעלים על נס את ערך "ואהבת לרעך כמוך" אבל התרבות שלנו לא מבוססת על אהבה. זה מוזר שאנחנו אומרים שזו כל התורה על רגל אחת אבל ב12 שנות חינוך כמעט ובכלל לא מדברים על אהבה. מלמדים גאוגרפיה ואלגברה אבל האהבה היא אמנות שנמצאת מחוץ לשיח. כמו חוש שהתנוון.

לא רק בחינוך, גם במערכת הפוליטית בולט חסרונה של האהבה. השנה היינו עדים לבחירות לנשיאות בארה"ב שנטפו שנאה. אף אחד מהמועמדים לא הזכיר אהבה. אפילו לא פעם אחת. כשקוראים את המצע של מפלגות לכנסת ישראל, אותה ישראל שקמה היסטורית מסביב לאהבה, אף לא במצע אחד תוזכר האהבה. במסדרונות המליאה מורגשת השנאה היטב והשיח הלא קשוב, לעיתים אלים, מייצג היטב את מה שאמור להיות המנהיגות המוסרית והערכית שלנו. האהבה נעדרת לחלוטין מהשיח.

גם המערכת הכלכלית חסרה את האהבה. המבנה הכלכלי שיצרנו ממש הפוך לאהבה!
הרי באהבה אתה נותן והאהבה מתגברת. מאידך, במערכת הכלכלית, ככל שאתה נותן יותר יש לך פחות. המבנה החברתי-הכלכלי שלנו בנוי כך שאתה נפרד מהאחר, מתחרה בו, והרבה פעמים נלחם בו.
האהבה הפוכה למבנים החברתיים שיצרנו. המערכת החברתית שיצרנו פשוט אינה אוהבת.
אם מבקשים לראות שינוי ממשי, תקומה שורשית ארוכת טווח במציאות שלנו, עלינו לשים את ערכי האהבה במרכז השיח. ערכים אוהבים דוגמת חמלה, חופש, שותפות ואחדות. בלי ערכים אוהבים בשורש הדברים לא נדע את האחווה ואת התרוממות הרוח שזמינות לנו. מנהיגים יבואו ויתחלפו, משברים כלכליים יעלו וירדו בנדנדה החברתית, אבל שינוי של ממש לא יתרחש בלעדיה.

הדת שלי היא אהבה. אני רואה אנשים חסרים אהבה, רעבים לה. אנשים רבים התנתקו מהמרכז הפנימי שלהם. רבים הפכו קבצנים של תשומת לב – לקחנים, בודדים, מניפולטיביים – כשלמעשה הם רוצים לאהוב ולהיות אהובים בחזרה. אהבה בשבילי חוויה של רוחב לב, היא הרחבת העצמי באופן שכולל גם את האחר. אני מייחל להתעוררות חברתית מבוססת אהבה. אני מייחל לבית מקדש. האחרון נחרב בגלל שנאת חינם. הבא ייבנה בזכות אהבת חינם. בית המקדש שלי לא נמצא על הר, הוא נמצא בכל אדם אוהב שאני פוגש. הוא לא עשוי מאבנים. הוא עשוי מלבבות. ט"ו באב שמח. חג אהבה שמח.

על האהבה ועל השנאה

טור לימים שבין תשעה באב וט"ו באב

טוב לאדם לפתח ראייה פנימית של המציאות. לא לקבל אותה כקליפה בלבד. אני אוהב להקשיב לסיפורים של חגי ישראל ואני שומע שלכל חג יש איכות פנימית עמוקה.
פורים זה שמחה, פסח זה חירות, ראש השנה זו התחדשות. לכל חג יש מהות. לכל חג צמודים סיפורים ומשלים, אבל אלו הינם רק קליפה, רק בגד. הסיפורים מיטיבים לתאר אלגורית את המהות הפנימית. הנמשל הוא מה שחשוב. נכון הדבר גם לשני המועדים של חודש אב, החודש של שיא הקיץ. בתוך שבוע מציינים הן את ט' באב והן את ט"ו באב כשהירח מלא. הראשון מציין את תכונת השנאה והשני הוא חג האהבה.

תשעה באב הוא יום של חורבן, יום בו שנאת חינם החריבה מקדש.
שבוע אחריו מציינים את ט"ו באב, שמביא איתו מסר של צמיחה וחזון, מסר של עתיד טוב הרבה יותר, של גאולה הצומחת מתוך חורבן. בט"ו באב חוגגים אהבה. ט"ו באב ידוע לרבים בתור הולנטיינס הישראלי, אך הוא הרבה יותר מזה. ולנטיינס-דיי הוא חג אהבה זוגית שנחגג בעיקר בעולם החומר, עם שוקולדים בצורת לבבות, דילים במסעדות ובצימרים. בט"ו באב אהבה מקבלת משמעות עמוקה יותר. אהבת חינם של אחדות. אהבה סטייל "ואהבת לרעך כמוך". מהסוג שכל כך חסר לנו בתרבות היום.

הסיפור מספר על מקדש שנחרב. המקדש הוא בית לאהבה ולאחדות. חורבן המקדש הוא סמל לפירוד ולפילוג ולשנאה. מבחינה היסטורית שני מקדשים חרבו – הראשון ע"י בבלים והשני ע"י רומאים, אבל החכמים שהתוו את החגים לא שמו את הפוקוס על האויב שמבחוץ, הם בחרו להפנות את המבט פנימה. במקום לקלל את הבבלים והרומאים ולקרוא להם אנטישמיים ועוכרי ישראל, הם קיבלו אחריות על עצמם ועשו בירור פנימי איך נשמט הבסיס הערכי בתרבות. הם בחרו לקבל אחריות ולהגיד שהמקדש נחרב על שנאת חינם בתוך העם.

קל לדמיין מקדש כמו בית מלבנים, מהסוג שהכותל המערבי הוא רק קיר בו. אבל הקדושה לא שוכנת בלבנים. היא שוכנת בלב. המקדש בנוי מלבבות. בתורה, בספר שמות אם להיות ספציפיים, הציווי הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". המדרש היפהפה על הפסוק שואל מדוע רשום 'בתוכם' ולא 'בתוכו', כי מקדש הוא ביחיד. התשובה היא שהשכינה במקדש נמצאת בתוך האנשים ולא בתוך הלבנים. המקדש לא עשוי מאבן, אלא מלבבות.

יש מן האבסורד שהיום כל כך הרבה נפרדות נמצאת במקום שמייצג אחדות. נפרדות המתפללים היהודים מן המוסלמים, נפרדות המתפללים מן המתפללות, נפרדות החילונים מהחרדים. הר הבית שנקרא כך כדי להיות בית לאחדות ולאהבה היום הוא מקום עם מלא אבטחה ונשקים. בכל פעם שמדווחת בתקשורת על אלימות בהר הבית, אני נרעד נוכח הקומדיה של טעויות טרגיות. נפרדות בבית האחדות. זה כמו להילחם על השלום. המקום עצמו קדוש כי אנחנו מקדשים אותו. הבית קדוש, אבל כמו כל בית, ממש כמו הבית הפרטי שלך, מה שעושה אותו קדוש זו הכוונה שבלב שלך, לא הקירות והמרצפות. בית מקדש הוא סמל פיזי לאחדות, להמלכה של אחדות.

בתפילה המכוננת של העם, תפילת 'שמע ישראל', שנפתחת בהנחיה ברורה לשמוע ולהקשיב, המסר ברור והוא מסוכם במילה "אחד". הכל אחד, יש אחדות בבסיס הבריאה. אנחנו יכולים לחיות נפרדות ולהיות מפולגים וכל אחד לעצמו או ללמוד לחיות יחד כאחד. אנחנו יכולים לכונן פה תרבות אלימה ואנוכית של מוות ושנאה או לכונן תרבות של חיים ואהבה. הבחירה בידנו. אם האנושות תתבגר אי פעם ותגיע לבשלות הפוטנציאל שלה, זה יהיה דרך האהבה. חג אהבה שמח. 

עמדה בלי צל פחד

אחד הסיפורים היפים בכל התורה הוא סיפור קטן.
הוא מופיע בספר במדבר בפרשת השבוע ושווה לעיין בו כי יש בו מסר ערכי חזק. זה הסיפור על "בנות צלפחד". המעשה מספר על 5 אחיות שאבא שלהן, צלפחד שמו, מת ולא היו לו בנים. כנהוג באותם ימים ירושת נחלת האדמה עברה מאב לבן ואילו נשים לא יורשות את האדמה. באו הבנות האמיצות הללו לפני משה שהוא ראש העם ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים ומבקשות נחלה כירושה.

מילת המפתח בכל הסיפור הזה היא המילה "וַתַּעֲמֹדְנָה".
הן עומדות על שלהן. הן עומדות יחד מאוחדות לפני כל האנשים הגדולים הללו כמו משה והחבר'ה ומערערות על סדרי עולם ועל נורמות ארציות. משה לא יודע מה לעשות, מצד אחד יש חוקים אנושיים ומצד שני הבנות הן עמדה כל כך ברורה והוגנת. אז הוא הולך אל המקור, אל הערכאה העליונה ביותר, אל אלוהים. בתורה אלוהים מופיע בתור האגם הקוסמי הצלול שמשקף תמיד את האמת, כמראה מדויקת בלי טיפת עיוות.  הפסיקה האלוהית קצרה ולעניין: "כן, בנות צלפחד דוברות, נתון תיתן להם אחוזת נחלה".  זו הסמכות העליונה ביותר והיא אמרה את דברה. יש יאמרו שזו תשובה פמיניסטית אך מצחיק לחשוב על אלוהים כעל פמניסט. האלוהות הינה מחוץ למנהגים ארציים קלוקלים של בני האדם. התשובה החדה כתער שלא משתמעת לשתי פנים משקפת את ההבנה הפשוטה שיש שוויון מהותי בין בנים לבנות.

בנות צלפחד עשו היסטוריה. הן יצרו תקדים. כל תקדים היסטורי התחיל באותה עמדה איתנה של בני החורין, של אותם אנשים שרואים את העיוותים שבכללי המשחק החברתיים וחופשיים מהם.  כשאתה רואה את המשחק והבנת את המשחק אז אתה יכול לצאת מהמשחק עם נשמה חופשית בלי משקעים, בלי אחיזה. שברת את הכבלים. אתה יכול לבחור לשחק או לא לשחק, אבל בפנימיותך אתה מחוץ למשחק. אינך שייך לו עוד. אתה חופשי. המילה הבנה באנגלית היא under-stand (תחת עמדה). הבנה שהבשילה לעמדה הינה החופש האולטימטיבי. עמידה בלי צל של פחד.